"שב כבר במקום, כן שב ותאכל כמו בן אדם... מה אתה לא מבין?! הרי כבר אמרתי לך את זה מאה ואחת פעמים, שב יפה תאכל בלי שתתלכלך ותזכור: כאן אין משאירים בצלחת כלום... על מימון האוכל אנחנו עמלים רבות..."
לא, אין זו שיחה בין אבא לבנו, זו שיחה בין בן לאביו. רק דמיינו לעצמכם כי שיחה זו הייתה מתרחשת במציאות, מה הייתה תחושת ההורים למשמע הערות מעין אלה ולאן היו ההורים מוליכים את חרפתם מאופן התייחסות שכזו.
ההורים משוכנעים כי הואיל והכוח בידיהם, הרי שמותר להם הכול ולו רק לתקופת הילדות בה הם השולטים לכאורה בכל צרכיו של הצאצא הצעיר. אלא שלו הייתה ניתנת הבחירה בידי הילדים, היו הם בחפץ לב נוטלים לזמן מה את היכולת לנווט ומנחילים להוריהם את תובנת המשמעות שבקצה השני מצויה נפש רגישה ומבינה כל פרט מהנעשה במרחבי הגלובוס הביתי. נטייתם של הורים רבים לשגר החלטות כבדות משקל אל חלל הבית ללא כל מתן הסבר ראוי לשמו, מותיר את הילדים עם טעם מר בפה, טעם שאינו מתפוגג גם בחלוף שנים רבות.
המושג הנפוץ "עד החתונה זה יעבור", עד כמה שהוא ערטילאי, יותר מכך הוא מצליח לקומם ילדים רבים. בדיוק כמו הילד המחפש דרך לחלץ מאביו הבטחה לקבלת פרס כלשהו, הנראה לו כתואם את השקעותיו בלימודיו או בעמידתו בכבוד במשימות המשפחתיות, ומקבל הבטחה חגיגית כי "מיד לאחר השבת" הוא יקבל את שאוותה נפשו... חולפת השבת והבן יקיר טרם קיבל את שחפצה נפשו ואז הוא זוכה לקבל עדכון כי לא לשבת סתמית הייתה כוונת אביו אלא, לשבת הגדול... ולקינוח כשמגיעה לה שבת הגדול טורח האב לעדכן כי הוא לא ציין לאיזו שנה הייתה כוונתו המדוייקת. ברור הדבר כי הדבר רק מצמיח לתפארת ילד מתוסכל.
חשוב שההורים יעמידו את עצמם במקומם של ילדיהם ובייחוד בנקודת הזמן בה הם חשים כי סבלנותם התפוגגה לה והתנדפה לחלוטין. הררי מלל בלתי ראויים פורצים להם כלבה רותחת היישר על ראשי הילדים הרכים וללא שיש בידיהם כל כלי להתגונן מפניהם.
למקצוע ההורות אין כל הכשרה מתאימה וניתן בהחלט לקבוע כי לו היה צורך בלימודים מקדימים ישנו אחוז בלתי מבוטל שכלל לא היה עומד בנתוני הקבלה להסמכה לשם כך.
היות וכך חובתם המתמדת של ההורים לבצע פעולת 'נהפוך הוא' מתמדת. תמיד עליהם להיות דווקא שם, במקום בו מצויים ילדיהם, לחשוב לרגעים מסויימים בכל יום כמותם ממש. להבין מהם התהליכים העוברים עליהם ולצעוד במקומם בנתיב חייהם לחוש את קשייהם ומער לכך להביט על העולם הסובב אותם מזווית ראייתם. אז, דווקא בעת התנסות זו תופנם בהם תובנת ילדיהם והסיבות אשר הביאו אותם לידי עשיית מעשים מסויימים וכל תגובותיהם יהיו בהתאם לכך ובעיקר באופן בו הן תתקבלנה בהבנה על ידי הילד הרך.
כל גיל עם נורמות ההתנהגויות ומערכת התגובות האופייניות לו ואינה דומה תגובת ההורים לילד רך ולנער מתבגר ובכל גיל יש צורך לדעת ולכוון את התגובה הראויה והמתאימה למחולל הסיבה. כשכמובן מאיליו הרי שכל הנאמר הוא לגבי התנהגויות המצויות בטווח הנורמה של קשת ההתנהגויות תואמות גיל וזמן.
