יש אנשים שאינם חייבים סיבה אמיתית כדי לצאת במחול ולפצוח במסיבת חסרת פשר. לא ממש משנה להם מה מצב הרוח של כל הסובבים אותם, הם חייבים ויהי מה, לחולל מהומה רבתי עד שגם אבני הקיר יודו במחויבות קיומה של המסיבה.
יש המקצינים יותר, הם יבחרו בתעלול הבא לרוב על חשבון חדירה לפרטיותו של הזולת. הם יעשו הכול על מנת שתעלה זווית של חיוך או עווית הדומה לה על שפתי הנוכחים ולו גם במחיר פגיעה אנושה במרקם נפשו העדינה של המבוקר. הם ממש מצפים ממנו שהוא ידע לקבל את מילותיהם ועשייתם בהבנה ויגלה בגרות נפשית על אף פוגענותם הרבה. כי הרי אחרי ככלות הכול הם לא ממש התכוונו לפגוע בו, הם רק חפשו פורקן לנפשם הסוערת . . . והרי לכם סיבה מוצדקת למסיבה.
אלא שבקצה עשייתם נותרת נפש פצועה ומדממת. נפש אשר לא ניחנה ביכולות הכלה של שלל תעלולי בוקר צהריים וערב. זהו דבר המוליך אל פתחה של התפרצות חסרת מעצורים המזינה במרבית המקרים התפתחות תהליך שלילי. היות ורגעי החולשה מעודדים מסע הרס בשלבי עשייה נועזים יותר, דבר אשר נעצר במרבית המקרים בשלב ההרס המוחלט ולעיתים אף צעד אחד יותר מדי.
מקומות עבודה משמשים לרוב מעין חממת גיבוש של קבוצות עובדים ותנועות כוח, דבר היוצר קשרים בין אישיים בריאים ופוריים, אולם די לה לקבוצה שכזו שבין מרכיביה תהיה דמות הרסנית אחת כדי שאווירת פחד וחרדה מתמדת תקיף את כל פעילויותיה. אדם במהותו שואף לשמר את גבולותיו הטריטוריאליים ולהגן עליהם מפני כל חדירת גורם זר או עויין.
הורים מרבים לפנות אל ילדיהם באמירות שיש בהן מעין חדירה אל דל"ת אמותיו הפרטיות של הילד, אין הם מבררים בראשית עשייתם מהן תחושותיו לגבי אמירותיהם, הם אף אינם טורחים לעקוב אחר מערכת התגובות שהרי ככלות הכול הם ורק הם בעלי הבית ומדוע שיעשו דבר הסותר את מעמדם כאדוני הארץ. אלא שלכל עשייה שכזו תמיד ישנו קצה בלתי מוגדר וכשמגיע זמנו לצוף ולעיתים אף בטרם עת, הרי שרמת הזעזוע אינה תמיד בת בקרה והגבלות שהיו תקפות אתמול נמוגות היום בערפל הקרב.
בקצה הנוסף של קשת השותפויות המונחות לפתחו של כל אדם מן היישוב כך הם הדברים בחיי בני זו, שהרי כל מהותו של תא נישואין בנוי על גרעין ההבנה שעל אף שישנה כאן שותפות מלאה לכל דבר ועניין, הרי שאחרי ככלות הכול יש בגרעין המרכזי שתי נפשות שהתאחדו לשם קיומו וכל אחת מהן הינה עולם מלא בפני עצמו וכל שאיפותיה יהיו תמיד בכיוון של הגעה לשלמות וביטוי עצמי מתקדם לאורך ציר הזמן.
כל עשייה שאינה מתחשבת ברגשות השני יתכן ובראשית הדרך תתקבל בחיוך סלחני, אולם בהמשך הדרך לכשיכלו כל הקיצין ומידת יכולת הספיגה תמוצה עד תום, הרי שיום נקם ושילם בוא יבוא וממנו הדרך אל שלב הריסוק מהירה וקצרה ביותר.
לעולם אין למתוח את החבל של השני. ראשית משום שהחבל של השני אינו רכושנו הפרטי ולעולם לא נוכל לדעת מה הרקע היומי של זולתנו כל עוד איננו מצויים בנבכי נפשם. גם כשאנו חשים קרובים עד מאוד אל השני עדיין אין הדבר מתיר לנו לפרוץ אל מגרשו הפרטי מבלי שנטלנו רשות לכך. בעיקר חשוב תמיד לזכור ולשקלל בכל עת מצוא, לא כל הזדמנות הנראית לנו כמתאימה למסיבה תואמת את תווי מנגינתו של הזולת.
