שאלה:
יש לי תינוקת בת חצי שנה, בלי עין הרע, ואחותה בת ה-3 מפגינה כלפיה אהבה ודאגה, אך לא פחות - גם קנאה. מרביצה לה(!) ומביעה כעס עלי כאשר אני מתייחסת לתינוקת, בפרט כשאני מניקה אותה. היא גם מפריעה לה לישון...
אני מבינה אותה. למרות שאנו מעניקים גם לה , לבת ה-3, המון תשומת לב, בכל היא חשה את תשומת הלב המיוחד המקבלת מטבע הדברים הקטנה בבית וכו', והיא, היא כבר לא הקטנה ביותר וכו' וכו'.
מה שקשה לי בעיקר זו התגובה שלי לנוכח התנהגותה כלפי התינוקת - כשהיא מכה בה בבטן או בראש או צובטת את לחייה, אינני מסוגלת שלא להעיר לה בצורה חריפה, ויחד עם זה נדמה לי שאני מזיקה יותר, כי כך היא מקבלת את המסר שהיא "רעה" או משהו כזה. איך עלי להגיב כשהיא מתנהגת כך, בצורה שלא תותיר בה משקעים או טינה כלפי התינוקת ואו כלפי?
תשובה:
ברכה ושלום!
כדאי שנפנים, הבת "הגדולה" - עדיין רכה בשנים. היא אינה מעכלת כיצד אבד חינה בעיני ההורים. באה לפתע זאטוטה הנוטלת ממנה את כל תשומת הלב. אליה כבר לא מחייכים, היא נדרשת להיות גדולה ובוגרת. אחראית ומסורה . . . היא דווקא הייתה רוצה להמשיך ולהיות הילדה הקטנה שלכם. לכן, היא נוקטת בכל אמצעי הנראה לה ככשר ובלבד שהיא לא תישמט מתודעתכם. היא גם משוכנעת כי היא אחראית כלפי הבת הקטנה, היות וכך, היא 'מחנכת' אותה ומענישה כשאין נראית לה התנהגותה.
אל תיכנסו אל תוך מעגליות בלתי פוסקת של ענישה ותוצאתה, הסבירו, שתפו והפכו כל דבר סביב התינוקת לחוויה של ממש, כך היא תחוש חלק מתוך ההוויה הביתית, דבר שיקנה לה את תחושת השייכות והבכירות במסגרת המשפחתית.
בהצלחה בס"ד
יצחק ריבקין
