השבוע בפורום חינוך: הוא בחור איכותי על אף מצבו הרוחני
הקושי הגדול בוויכוחים בין שתי השקפות-עולם, שקשה להכריעם בהוכחה חותכת וחד- משמעית. כנגד כל טענה אפשר להציג טענת-נגד, ועל כל נימוק אפשר להשיב בנימוק הפוך. לעיתים נדירות מזמנת המציאות הזדמנות להעמיד השקפה כלשהי במבחן ברור ומוחלט, שמאפשר להיווכח מי צודק ומי טועה.
ארבעים וארבע שנים נטוש בארצנו ויכוח בין שתי תפיסות והשקפות. שאיפת כולם היא להגיע לחיים שקטים ובטוחים ולפתח יחסי שלום ושכנות טובה עם שכננו. השאלה הגדולה היא, מהי הדרך להשיג יעד זה.
שתי דרכים
תפיסה אחת אומרת, שהדרך לשלום ולביטחון צריכה להתבסס על הכרה מוחלטת בזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, דחייה על הסף של כל הרעיונות לוותר על חלקים ממנה, והצגת עמדה תקיפה ונחושה מול העולם הערבי. על-פי תפיסה זו היינו צריכים להחיל מיד את החוק הישראלי על כל חלקי ארץ-ישראל, ולהתייחס לאלון-מורה ולגוש עציון בדיוק כפי שאנו מתייחסים לרמלה ולאשקלון.
ואיך יבוא השלום? הבסיס לשלום הוא האינטרס המשותף של עמי האזור לחיות בשלום. לא מצב שבו אנחנו אמורים לשלם בעד השלום והערבים צריכים לקבל תמורה בעד נכונותם להכיר בקיומנו. זה הבסיס היחיד לשלום אמיתי של שני צדדים שווים, הרואים בשלום אינטרס החשוב לשניהם במידה שווה.
מול התפיסה הזאת הוצגה תפיסה מנוגדת, ולפיה הדרך לשלום היא ריצוי התוקפן באתנן שמן. למצרים צריך לתת את כל סיני; לסורים - את הגולן; לירדנים - מים; ולפלשתינים - את ליבה של ארץ-ישראל. בנוסף עלינו לשדל את העולם להזרים למדינות ערב עשרות מיליארדי דולרים, למחוק את חובותיהן ולשמן את צבאותיהן בנשק מודרני. אולי כשיניחו לפני הרודנים הרעבים נתחים שמנים כאלה, יואילו בטובם להניח לכבשה המסכנה.
התפיסה השנייה גם הושפעה במידה רבה מהתעמולה הערבית, ולפיה אנחנו אכן ה'תוקפנים', ה'כובשים' וה'מנשלים'. כך החלו, למרבה הצער, גם יהודים רבים להאמין שהצדק מחייב למסור חלקים מנחלת אבותינו לידי הערבים, ושמילוי 'תביעותיהם הצודקות' יביא את השלום.
וישבתם לבטח
התפיסה הראשונה מעולם לא נוסתה ולא יושמה. גם היישובים שקמו ברחבי יש"ע נבנו בהססנות, בהיחבא. מעולם לא הודיעה שום ממשלה בישראל שכל ארץ-ישראל היא שלנו ושעם- ישראל ינהג ככל עם נורמלי, שאינו נושא-ונותן על אדמת מולדתו. להפך, מיד אחרי הניצחון הניסי של מלחמת ששת הימים מיהרה ממשלת ישראל לקבל את העיקרון 'שטחים תמורת שלום', ומשנקבע העיקרון לא נותר אלא להתמקח על המחיר.
שיאו של הוויכוח הציבורי התנהל בימי אוסלו. התפיסה השנייה הגשימה את עצמה וניסתה להוכיחה שיישומה אכן מביא שלום. לשווא זעקו חסידי התפיסה הראשונה שיש כאן מצג- שווא, שטרוריסט לא יהפוך עורו ושההסכם אינו שווה את הנייר שעליו נחתם. כמה קיתונות של בוז ולעג נשפכו לעבר מי שהזהירו כי ה'שוטרים' אינם אלא מחבלים מחופשים וכי לא ירחק היום שישוגרו קטיושות מרצועת עזה לעבר אשקלון. הציגו אותם כרואי-שחורות התקועים במחילות האפלות של העבר, ומסרבים לצאת אל האור הגדול של המזרח התיכון החדש.
הוויכוח הזה נסתיים ברגע בו החלו שיגורי המרגמות לעבר העיר שדרות. כן. רבים אף שכחו את ההלם הראשוני של כולנו מירי הטילים שהפך עד מהרה לאיום על כל הדרום. הפלשתינים כאילו ביקשו לנפץ את אחרונת האשליות, ולהוכיח סופית מי צדק ומי טעה בוויכוח הפנימי בתוך הציבור הישראלי.
יש לבצע תפנית שלמה וללכת בדרך הסלולה שמתווה תורת ישראל. והלוא היא כבר הבטיחה: "אם בחוקותי תלכו... וישבתם לבטח בארצכם".
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
