ר' יחזקאל היה איש-עמל, ירא-שמים וטוב-לב. הוא הסתפק במועט וקבע עיתים לתורה. שנים אחדות קודם שהגיעה בתו לפרקה החל לחסוך בשבילה כסף לנדוניה. במשך הזמן הצטבר אצלו סכום נכבד.
לילה אחד, בלומדו את שיעורו היומי, לאחר יום עבודה מתיש, נשמעו נקישות על דלת ביתו. ר' יחזקאל הופתע לראות בפתח את שכנו, הסוחר. הפתעתו גברה כשביקש ממנו הלוואה. "הסוחר הגדול זקוק להלוואה ממני?!", תמה בליבו.
"בביתי נמצאים כעת שני סוחרים, שעמם אני מבקש לעשות עסקה גדולה", הסביר השכן. "החתימה מתעכבת מפני שברגע זה חסר לי סכום כסף מסויים. אודה לך אם תואיל להלוות לי את הכסף לזמן קצר".
התלבט ר' יחזקאל. מצד אחד התקשה להוציא מרשותו את הכסף שחסך בעמל כה רב לחתונת בתו. מצד שני, יהודי זקוק להלוואה והכסף מצוי בידיו. האומנם רשאי הוא לקפוץ את ידו ולאמץ את ליבו?
הוא התקשה לקבל החלטה. כעבור רגע הבזיק בו רעיון. "שמע-נא, שכני היקר. מעודי נהגתי, בכל שאלה חשובה בחיי, לשאול בעצת רבנו, הגאון רבי שמואל מסלנט. הבה ניגש לביתו ואשאל את פיו. אין ספק כי עדיין ער הוא ושוקד על תלמודו".
יחדיו הלכו השניים לביתו של רבי שמואל, רבה של ירושלים. ר' יחזקאל נכנס פנימה והסוחר המתין בחוץ. כצפוי, היה הגאון שקוע בספריו. הוא חיבב את ר' יחזקאל והאיר לו פנים.
רבי שמואל הקשיב בתשומת-לב לשאלתו של ר' יחזקאל. הוא לא מיהר להשיב עליה ונראה כמתלבט. לבסוף נתן את ברכתו להלוואה. "חכמינו לימדונו כי גדולה גמילות-חסדים יותר מן הצדקה", אמר, "שצדקה לעניים ואילו גמילות-חסדים בין לעניים ובין לעשירים".
חלפו ימים ושבועות, והסוחר בושש להחזיר את ההלוואה. ר' יחזקאל, שלב רחב לו, אפילו לא רמז על כך לשכנו. "למעשה, איני זקוק עכשיו לכסף", הרגיע את עצמו.
ר' יחזקאל נמנה עם מתפללי בית-הכנסת 'החורבה', מקום תפילתו של רבי שמואל מסלנט וגם של השכן הסוחר. שבת אחת, בעלות המנחה, סימן רבי שמואל לר' יחזקאל לגשת אליו.
"האם כבר השיב לך שכנך את כספך?", התעניין הגאון, כמעט בלחישה. ר' יחזקאל הופתע מאוד מהשאלה, ביודעו כי רבי שמואל מקפיד שלא לדבר בשבת דברי חולין. "עדיין לא", אמר.
"אם-כן, שמע לי", המשיך הרב, כממתיק סוד. "הלוא מדובר בסכום כסף נכבד למדיי, המיועד לחתונת בתך". ר' יחזקאל הקשיב בפליאה לגאון. הלה המשיך: "אל תשתהה היום, כהרגלך, בבית-הכנסת. התפלל מעריב במניין הראשון, עשה 'הבדלה', ומהר לבית שכנך. תבע ממנו להשיב לך מיד את ההלוואה".
דבריו של רבי שמואל היו כחידה סתומה בעיני ר' יחזקאל. אף-על-פי-כן פעל בדיוק כהוראתו. עם צאת-השבת התפלל ערבית, הבדיל, וחש לבית שכנו. להפתעתו, ראה בפתח החצר חבילות ארוזות ועגלה רתומה לסוס, מוכנים לנסיעה.
"הייתכן כי שכני משנה מקום ולא אמר מילה?", תמה. "ואם-כן, עכשיו?! בשעה זו?!". כעבור רגע יצא חברו מהבית, מתכוון להעלות את חבילותיו על העגלה ולצאת לדרך. "אני משער כי אתה עומד לעבור מכאן, אך מה יהא על הכסף שהלוויתי לך?", שאל ר' יחזקאל.
השכן נראה מופתע מאוד מהופעתו הלא-צפויה של ר' יחזקאל. לנוכח שאלתו נבוך עוד יותר. "ששש...", הסה את ר' יחזקאל, "הבה ניכנס לביתי ואפרע לך את החוב". הם נכנסו פנימה והסוחר סילק את חובו. "למרבה המזל תפסת אותי ברגע הנכון", אמר. בכמה משפטים סיפר לר' יחזקאל כי נקלע לקשיים כספיים חמורים והוא נאלץ להימלט לחו"ל מפני נושיו.
הסוחר לא כבש את סקרנותו: "אמור לי, מה הריץ אותך אליי עכשיו? הלוא אתה רגיל להימצא בשעה זו בבית-הכנסת?".
"רבנו הגדול, רבי שמואל, הוא שיעץ לי למהר אליך עם צאת השבת ולתבוע את כספי", גילה ר' יחזקאל.
למחרת סר ר' יחזקאל לבית הגאון כדי להודות לו על שבזכותו ניצל כספו. רבי שמואל ביקש ממנו לתאר את המפגש והשיחה עם השכן-לשעבר. כשסיפר, הנהן הגאון בראשו. "אהה", אמר.
תלה ר' יחזקאל ברבי שמואל מבט סקרני. הגאון קרא את מחשבותיו. "ודאי סבור אתה שיש לי רוח-הקודש", אמר וחיוך דק ריחף על שפתיו, "לא מיניה ולא מקצתיה!".
המשיך רבי שמואל: "מאז יעצתי לך להלוות כסף לשכנך, לא הייתי רגוע. חשתי אחריות אישית לכספך, כל-עוד לא שמעתי מפיך כי החוב נפרע. והנה אתמול, בשבת-קודש, הבחנתי בזווית עיני כי שכנך פונה אל גבאי בית-הכנסת ומבקש ממנו עלייה. אני מכיר אותו ואת אורחותיו היטב ויודע שאין מנהגו לבקש עליות אלא בשבת שלפני יום-השנה לפטירת אביו או אימו. למיטב זיכרוני לא חל השבוע שום 'יארצייט' של הוריו. תהיתי אפוא מדוע ביקש עלייה. מן-הסתם עומד הוא לפני צעד חשוב בחייו. לפתע התעורר בי החשד שמא הוא עוזב את הארץ. לכן האצתי בך למהר אליו פן תאחר, חלילה, מן המועד. רואה אתה, ר' יחזקאל יקירי – אין כאן שום רוח-הקודש. רק חשבון, חשבון פשוט".
