היום המיוחד המציין את חודש שבט, הוא יום החמישה עשר בו - ט"ו בשבט - שהוא ראש השנה לאילנות. מלבד זה אירעו בחודש זה מספר מאורעות שהיוו אבני דרך בהיסטוריה היהודית הארוכה. אחדים ממאורעות אלה, נביא כאן לפניכם.
בא' בשבט התחיל משה רבינו לחזור על התורה בפעם האחרונה לפני מותו. במשך 36 ימים הוא חזר על התורה כולה ולימדה לבני ישראל. הוא סיים יום אחד לפני מותו. שחל בז' אדר.
בב' בשבט נפטר המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי. למרות היותו צאצא למשפחת הכהנים שכל בניה מסרו נפשם בעד קדושת התורה - גרם מותו של ינאי לשמחה בקרב היהודים. הסיבה לכך נעוצה בעובדת התקשרותו של המלך ינאי - בשנותיו האחרונות - אל כת הצדוקים. כתוצאה מכך נתגלע קרע בין המלך והחכמים, שאחדים מהם נאלצו לברוח כדי למלט את נפשם.
כשחלה ינאי והרגיש ששעתו מתקרבת, היתה כל "דאגתו" נתונה לכך, שמא ישמחו ויצהלו נתיניו לשמע מותו, על כן ציווה לחבוש בבית הסוהר שבעים חכמים מפורסמים ופקד על ראש המשמר להרגם, ברגע שהוא ימות, כדי שהעם יבכה אותם ולמשקיף מן החוץ ידמה, כי העם מתאבל על מלכו האהוב.
תכנית שטנית זו לא יצאה אל הפועל הודות לשלומית-אלכסנדרה, אשת ינאי, שהיתה אשה יראת שמים, היא לא גילתה ברבים כי ינאי מת, אלא שלחה קודם וציוותה לשחרר את החכמים, כאילו היה זה ינאי ששינה את דעתו. רק לאחר מכן נודע דבר מות המלך העריץ.
י' שבט: בשנת תש"י ביום העשירי בחודש שבט, הוא יום ההילולא של רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, השישי בשושלת נשיאי חב"ד - רבי יוסף-יצחק שניאורסאהן נ"ע.
הרבי הריי"צ התפרסם במיוחד בזכות מסירות-הנפש המופלאה שלו מול המשטר הקומוניסטי העריץ ברוסיה הסובייטית. זו הייתה מסירות-נפש במובן הפשוט ביותר - סיכון החיים למען קיום היהדות. הוא-עצמו, ואלפי חסידיו ושליחיו, סיכנו את חייהם מדי יום ביומו כדי לחנך ילדים ברוח היהדות, להקים מקוואות-טהרה, לקיים בתי-כנסת ולערוך ברית-מילה.
בחלוף שנה, באותו התאריך, קיבל את נשיאות חב"ד חתנו וממלא-מקומו, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן – הוא הרבי מליובאוויטש, נשיא דורנו.
היום הזה קושר שני נשיאי ישראל אלה, שדמותם מסמלת יותר מכול מסירות-נפש שאין לה גבולות.
י"א בשבט בשנת ה'רמ"ח (1485 ) היה יום אבל בחיי האנוסים בספרד. רבים מהם נשרפו חיים ע"י האינקוויזיציה שגילתה, כי בסתר הם ממשיכים לשמור אמונים לאמונתם העתיקה, אותה נאלצו לזנוח למראית עין, כתוצאה מעינויים קשים.
בשנת ה'רכ"ו (1496), בי"ב בחודש שבט, פירסם מלך פורטוגל צו בדבר גירוש היהודים מארצו. היה זה אך שנים מעטות אחרי שרבים ממגורשי ספרד מצאו מקלט במדינה זו, תמורת תשלום סכום כסף.
בי"ח שבט ה'שצ"ט (1639) הועלו 12 יהודים על המוקד במקסיקו, ונשרפו חיים על קידוש השם. פס"ד המוות יצא מהאינקוויזיציה של מקסיקו, שהיתה בימים ההם מושבה ספרדית.
אשר בן יעקב (אבינו) נולד בכ' שבט. הוא חי 126 שנים.
בכ"ח בשבט (בשנת 3598 לבריאת העולם, 24 שנים לפני מאורעות חנוכה) בא אנטיוכוס בראש חיל גדול לירושלים וניסה ללכדה. אולם הוא קיבל פתאום ידיעות מבשרות רעות מארצו שלו ומיהר להסתלק הביתה. היה זה יום שמחה ליהודים.
בכ"ד שבט ניבא זכריה הנביא נבואת נחמה על ירושלים. דבר זה עודד את רוחה של הגולה בבבל.
