בפרשיות האחרונות אנו מלוים את בני-ישראל במסעותיהם במדבר. ההליכה הכבדה קשה עליהם מאוד, בפרט שמדובר בהמון עם, זקנים נשים וילדים. כדי להקל את המסע המעייף שולח הקב"ה את שליחיו הנאמנים: עמוד הענן, ה"מָן" והבאר. אלו באו, כפי שמציינים חכמינו זכרונם לברכה, בזכות הצדיקים שחיו באותו דור. ענני הכבוד בזכות אהרן, הבאר בזכות מרים, וה"מן" בזכות משה. משנסתלקו אהרן ומרים מן העולם ניטלו גם ענני הכבוד והבאר, אלא שלאחר מכן הוחזרו ע"י משה רבנו.
תפקיד ענני הכבוד, התבטא בעיקר בשמירה והגנה מבחוץ. הם הגנו על מחנה ישראל מארבע רוחותיו והשמידו את כל המזיקים "תושבי המדבר" - הנחשים והעקרבים שהיו בקרבתם. הם היו מיישרים את השטח כדי להקל מעל העם את ההליכה, עקרו גבהות והנמיכו הרים.
ה"מן" שימש מזון לעם במשך שהייתם במדבר. בו יכלו לטעום את טעמם של כל סוגי המאכלים . תפקידו היה פנימי, לצורך אכילה.
באר המים שליוותה אותם לכל אורך הדרך שימשה להם מקור מים, דבר החשוב עד מאוד בחום המדברי הכבד. המים אינם מזינים ומשביעים את האדם. הם משמשים כמעבירים ומאיצים את המזון לכל חלקי הגוף.
תכונות מתאימות בתורה
ה"תורה" נגזרת מלשון "הוראה", היא מלמדת אותנו כיצד להתנהג בחיינו היום יומיים. היות ולא כולם נמצאים באותה דרגה, טבעי הדבר שלכל אחד ישנה הוראה מיוחדת עבורו בהתאם למעמדו ומצבו בקיום התורה והמצוות. למשל בנוגע למצות לימוד התורה: ישנם כאלו שבלית ברירה יוצאים ידי חובת תלמוד-תורה בקריאת שמע פעמיים ביום. לעומתם יש כאלו שעליהם מוטלת החובה ללמוד במשך כל שעות היממה, כמו שנאמר: "והגית בו יומם ולילה".
בדומה לכך מצאנו גם ב"מן". לצדיקים ירד "מן" בתור לחם המוכן לאכילה. לעומת זאת, לרשעים, ירד ה"מן" כקמח שדכו אותו במדוכה ועוד עבודה רבה ניכונה להם עד שיהיה ראוי לאכילה. המשותף להוראות התורה ול"מן" ; היות ומטרתם לחדור ולהקלט אצל כל אחד בפנימיות הרי שמינונם נקבע לכל אחד באופן אישי.
מידת מסירות הנפש שבתורה דומה לענני הכבוד. עם ישראל נמשל לספר תורה כמרומז בראשי תיבות "ישראל" - יש ששים ריבוא אותיות לתורה. כל האותיות שוות בדרגתן, שכן, אילו תחסר אות אחת בלבד יפסל כל הספר מכשרותו!
כך גם נמצאת מידת מסירות הנפש בכל אחד מישראל אפילו ביהודי הפשוט שבפשוטים. גם אם כלפי חוץ אין מעשיו טובים, אבל בזמנים מסוימים מתגלית פנימיות נשמתו ודבקותו בה' אלוקי ישראל עד כדי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בדומה לכך הקיפו ענני הכבוד את כל עם ישראל. הם הגינו על הרשעים שבהם מן הקטן ועד הגדול.
וכדי שכל הענינים שהזכרנו יהיו בכל יהודי ולא ישארו בדרגתם הרוחנית הנעלית מן העולם, זקוקים אנו לבחינת באר מים שבתורה. כמו מים שטבעם לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה ירדה ממקום חוצבה, מתחת לכסא הכבוד, למטה, אל כל יהודי ויהודי. בזכות תכונה זו יכול אפילו יהודי פשוט ע"י קריאה בתורה שבכתב, כאמירת תהילים, להגיע לדרגות גבוהות.
בזכות מנהיגי הדור
כעת נבין את שייכותם של מנהיגי הדור לניסים שארעו לעם ישראל במדבר:
מסופר על משה שכאשר היה רועה צאן האכיל את הקטנים עשב רך ואת הגדולים עשב קשה. משראה הקב"ה את דאגתו לצאן החליט למנותו לרועה על צאנו. ואכן, בהשפעתו הרוחנית העניק משה לכל אחד ואחד את הנדרש לו לפי מדרגתו. לכן היה ה"מן", שגם הוא התחלק לכל אחד לפי דרגתו, בזכות משה.
אהרן היה "אוהב את הבריות" - הוא העניק את אהבתו לכולם ובזכות תכונה זו עלה בידו לקרב רחוקים. לכן דוקא בגללו זכו ישראל לענני הכבוד שהקיפו והגנו על כולם במידה שווה.
אמרו חז"ל: מרים זו פועה, אחת מן המיילדות העבריות שמסרו נפשן להצלת ילדי ישראל למרות איומיו של פרעה מלך מצרים. לכן בזכותה היו לישראל המים, שתכונתם לרדת למקומות הנמוכים, כמרים שהתעסקה עם ילדי ישראל הרכים.
רועה ישראל האמיתי
כשהסתלקו אהרן ומרים מן העולם נעלמו גם ענני הכבוד והבאר. אולם משה כרועה נאמן לעמו דאג להחזירם. אך על מנת להחזירם היה משה חייב למלאות את תפקידם הרוחני של אהרן ומרים. למרות שבמסגרת תפקידו הדריך את ראשי השבטים ויתר בעלי הדרגים הגבוהים, ויתר משה על מעמדו ואייש את תפקידם של אהרן ומרים. הוא ירד אל העם להשכין שלום בין איש לרעהו ולקרב את ליבם לאביהם שבשמים. הוא הניח את כל ענייניו כדי ללמד את הפשוט שבפשוטים א-ב של יהדות ולחנך את ילדי ישראל. זהו מנהיג אמיתי.
נאמר בספר ה'תניא' שבכל אחד מישראל יש ניצוץ מנשמתו של משה רבינו. לכן התנהגות מעין זו שייכת וצריכה להיות גם אצלנו. כשנמצאים בתקופת ה"מדבר" - שממה רוחנית, בה העם צמא למים וזקוק להגנת ענני הכבוד מפני כל אותם "נחשים ועקרבים", בשעת חירום זו צריך כל אחד להפסיק את החישובים האישיים, האם הוא מתאים לכך או האם זה בכלל מתפקידו. על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה לדאוג למצבה הרוחני של האומה היהודית. ע"י שנקרב את ישראל לאביהם שבשמים יקרב ה' ויחיש את הגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב בימינו ממש.
