כיצד הפך ה'רפתן המיתולוגי' מכפר חב"ד, למפיץ יהדות באמצעות 'משק החלב'?
אבא היה חולב, וחושב מאמרי חסידות. הוא למד חסידות בכל בוקר במשך שלושים שנה עם ר' שלום פלדמן יבדלח"ט. היה בחליבה, וחשב על מאמרי חסידות שלמד בבוקר. יום אחד, אבא פנה אלי ואמר שנמאס לו לעבוד ברפת, אך מה יעשה שכך ציווה עליו הרבי, להמשיך בכך? עניתי לו מיניה וביה: "תהיה 'משיב" (עונה לבחורי ישיבה בסדרים תשובות על שאלותיהם). הוא משך בכתפו וענה: "מה אני כבר יודע לענות?"...
אבי ע"ה, היה שנה אחת בחג השבועות אצל הרבי. פגש אותו אדם אחד, והחליט להתלוצץ על חשבונו. אמר לו: "מה אתה שייך לכאן בחג מתן תורה? זה שייך יותר לרבנים". ענה לו אבא מיניה וביה: "התקשרו אלי מהמזכירות, ואמרו לי להגיע, כי יש הרבה עגלים פה, וצריך רפתן"...
אבא היה בגוף - ברפת, ובראש - בישיבה. היה יהודי מומחה לגידול אספסת ותילתן (סוגי צמחים המשמשים מזון לבקר). הנ"ל נפטר בלי שהשאיר אחריו ילדים ל"ע. אבא זכר הייארצייט שלו, ואמר עליו קדיש בכל שנה. אבא היה בקשר עם כל הווטרינרים, נהגי המשאיות של תנובה, וכדו'. היה משפיע עליהם להניח תפילין. אם מישהו היה מחליט להניח בקביעות תפילין, אבא היה משתתף במחצית העלות לרכישת התפילין.
היה ורטרינר מומחה בשם ד"ר דייוידסון. תמיד כשהגיע (במקרה המלטה של עגלה עם סיכון) אבא היה מפציר בו להניח תפילין. אך הלה, עקשן גדול היה, ותמיד סרב. במלחמת יום הכיפורים, על גדות תעלת סואץ, פגשו אותו חסידי חב"ד ב'מבצע תפילין'. בטרם הספיקו לומר דבר מה, הפשיל הלה את שרוולו, והניח תפילין הראשון לפני כולם. כשסיים, אמר לחב"דניקים: "תגידו לזוסמן בכפר, שהנחתי תפילין"!
אחרי שוך הקרבות, הגיע שוב אותו ד"ר דיווידסון לרפת של זוסמן, בכפר. ר' זוסמן פנה אליו:" נו, עכשיו תניח תפילין!" ענה לו דיווידסון: "זוסמן! המלחמה נגמרה!"...
אני נזכר בסיפור אופייני לאבא: בשבת אחת, היתה המלטה קשה מאוד. מסוכנת לוולד, ולפרה. אץ אבא לרב גרליק שהיה אז המרא דאתרא. הרב פסק לו שאמנם אסור לו לעזור לפרה להמליט, אך דברים מסויימים כן מותר לו לעשות. אבא לא נגע בפרה כל השבת, ואכן התוצאות לא איחרו לבוא: העגל מת במוצ"ש, והפרה לעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. אבל אבא הלך עם חיוך. הוא חש שלא 'זז מילימטר' מההלכה.
אני זוכר שהיינו הילדים הולכים עם אבא לשדה, לחבר את צינורות ההשקייה, בדרך היינו חוזרים בע"פ את כל פרקי אבות. בדרך הלוך, מהתחלה לסוף. בדרך חזור, מהסוף להתחלה. כך חינך אותנו אבא. כשהיינו חוזרים מה שלמדנו בחיידר, ואח"כ בישיבה עם קטע מסויים בגמ', אבא ידע להשלים את זה בע"פ.
אבא הרי למד עם הרב יחזקאל שפרינגר בחברותא במשך 50 שנה. גם חסידות כאמור, למד בקביעות עם הרב שלום פלדמן יבדלח"ט במשך כ-30 שנה.
היום בתפקיד "יעוץ חינוכי", הנך רואה את 'המשך הדרך' של אביך? כיצד אתה רואה את הקשר בין "משק החלב", לבין ייעוץ חינוכי?
אבא היה יועץ חינוכי. את כל ה'גישה המקצועית' קניתי מאבא שלי. אספר לך סיפור: פעם אבי ביקש ממני עזרה ברפת. היתה פרה ש'עשתה בעיות', וביקש שהעלה אותה למיתקן החליבה. הייתי חזק ביחס לגילי, ולא חששתי מהפרה. אבא אמר לי לקחת שוט, אבל אני הייתי עקשן, וחשבתי לעצמי: "אם הפרה תעשה בעיות, אדע כבר מה לעשות"... ואכן הפרה החלה להשתולל ולברוח לצדדים.
נתתי לה מכה עם היד שלי בכתף שלה, ומיד היא 'טסה' למתקן החליבה. אבא לא אמר לי כלום באותו רגע. אחרי זמן מה הוא קורא לי ואומר: "אתה רואה את פרה מספר אחד? נותנת הרבה חלב ב"ה". וכן הלאה כל הפרות.
כשהגענו ליד פרה מספר 6, זו הפרה 'שלי', אמר לי: "אתה רואה? הפרה הזאת לא נותנת כלום. אתה יודע למה? כשנותנים מכה, לא מקבלים כלום!". מזה למדתי היטב את המסר, ובו אני רואה נקודה מרכזית בעבודתי כיום בשדה החינוך.
כתוב "חנוך לנער עפ"י דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". יש את ההסבר הפשוט, ויש עוד הסבר, שאותו שמעתי, ואני לקחתי אותו כמוטו מרכזי. חנוך לנער עפ"י דרכו, גם כי יזקין, גם שאתה תזקין, הוא לא יסור ממנה. גם שתהיה מבוגר, הבן שלך ימשיך בדרך הזו.
כשאתה נותן מכה ושובר את ה'חוד', אתה לוקח מהתלמיד את הטוב שצפון בלימוד, וגוזל ממנו את ה"טועמיה חיים זכו", את הטעם של התורה והמצוות.
יה"ר שנזכה לקבל את התורה מתוך שמחה ופנימיות!
