בספרו 'משנה תורה - היד החזקה' מונה הרמב"ם מספר שלבים בעבודת התשובה:
א) עזיבת החטא.
ב) קבלה לעתיד שלא יחוור על מעשהו.
ג) חרטה.
ד) וידוי דברים – אמירת ופרוט החטאים בפה. למותר לציין שהוידוי לא יועיל אם עדיין לא גמר בליבו שלא יחטא עוד.
גישה פנימית יותר המתייחסת בעיקר לנפשו של האדם מובאת בתורת החסידות.
האדמו"ר הזקן - רבי שניאור זלמן מליאדי - קובע, בתחילת "אגרת התשובה" שבספר ה'תניא', כי "מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד". כל הדברים האחרים ; הוידוי, בקשת המחילה וכדומה, כל אלו אינם מהוים את ה"תשובה" עצמה כי אם גורמים לשלימות התשובה, לתיקון הפגמים וכיוצא בזה. התשובה עצמה היא ההחלטה האיתנה בנפשו לעזוב את החטא. היא יכולה להעשות בשבריר של שניה, כשאדם מקבל על עצמו את מרותו המוחלטת של הקב"ה ומבטל את רצונותיו הפרטיים מפני הרצון העליון. בבת אחת הוא יוצא מגדר של "רשע" ונקרא "בעל תשובה". עזיבת החטא צריכה להיות מוחלטת, שיגמור בליבו בלב שלם שלא יעבור עוד על מצוות ה' כלל, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה. יחד עם זאת רחמיו של הקב"ה הם כה מרובים עד שאפילו אם התשובה היא חלקית הוא מקבלה ומסייע לו להשלימה.
מצוות התשובה אינה מוגבלת לזמן מסויים וחלה על כולם במשך כל ימות השנה עד יום מות האדם. ביטוי לכך אנו מוצאים בדברי חכמינו:
רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו: וכי אדם יודע באיזה יום ימות?
אמר להם: ישוב היום, שמא ימות מחר, ונמצא כל ימיו בתשובה.
וכן מובא במדרש: "כל זמן שאדם חי הקב"ה מצפה לתשובתו, מת - אבדה תקותו. זהו שנאמר: במות אדם רשע תאבד תקוה".
על מעלת התשובה אנו קוראים במסכת 'אבות': "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
בכוחה של תשובה לשנות את גזר דינו של האדם כפי שהדבר מתבטא בחייו היום יומיים, היא הופכת אותו לאדם חדש בעל לב חדש, ככתוב בספר יחזקאל: "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם".
