הצאר ניקולאי הראשון, שליטה של רוסיה, היה ידוע כשונא ישראל מובהק. הוא זה שחוקק את החוק שהתפרסם לשימצה בכינוי 'גזירת הקנטוניסטים', אשר בכוונתו היה להוציא בחורי ישראל לשמד. ילדים רכים נקרעו בגיל צעיר מהוריהם, נשלחו למקומות רחוקים, שם חונכו וגודלו כגויים ואחר-כך גוייסו לצבא הרוסי לעשרים וחמש שנות שירות. בנסיבות אלו, נתרחקו רבים מהילדים מצור מחצבתם וחלק מהם, שלא יכלו לעמוד בנסיונות הקשים, אף המירו את דתם. היו גם כאלה, שמסרו את נפשם על קידוש השם ומתו תוך סבל ועינויים. עד שבסופו של דבר, נאלץ הצאר בעצמו לבטל את הגזרה, כפי שהתרחש בסיפור שלפנינו.
הצאר היה נוהג, מידי פעם, ללבוש בגדים פשוטים, כאחד העם, ולהתערב בין אזרחי מדינתו, כדי להאזין לשיחותיהם, לעמוד מקרוב על הלך רוחו של העם ובעיקר כדי לדעת מה חושבים עליו נתיניו.
באחד הימים נכנס הצאר המחופש לבית-מרזח. סביב שולחנות העץ ישבו חיילים ואיכרים, זללו וסבאו, ואחדים מהם אף עברו את גבול השכרות. הצאר התיישב ליד אחד החיילים. החייל כיבד את האורח בכוסית משקה וכשם שהוא לא ידע, שהאיש היושב לידו, הוא הצאר בכבודו ובעצמו, כך גם ניקולאי לא ידע, כי החייל הוא אחד הקנטוניסטים. החייל נראה מגושם למדי, בשל השנים הרבות ששהה בקרב איכרים וחיילים, ולא ניכר בו כלל מוצאו היהודי.
הצאר הריק את הכוסית לגרונו והניחה על השולחן, והנה להפתעתו, הרים החייל את ידו והיכה בו באגרופו.
"מדוע אתה מרביץ לי?" שאל הצאר המחופש את החייל.
"אצלינו נוהגים לא להשאיר על השולחן כוסית ריקה, אלא מיד ממלאים אותה מחדש", השיב החייל בפשטות.
הצאר מילא את כוסו ושתה, ושוב מילא ושתה, עד שבקבוק המשקה התרוקן לגמרי. אז הזמין החייל בקבוק חדש וגם אותו הוריקו חיש מהר. בין השניים התפתחה שיחה קולחת והצאר התעניין אודות איש-שיחו, מאין הגיע ובאיזה גדוד הוא משרת והדברים ששמע נחרתו בזכרונו.
כאשר ניגש החייל לשלם את החשבון, התברר, כי אין לו מספיק כסף כדי לסלק את חובו. בלית ברירה, שלף את חרבו מנרתיקה ונתן אותה לבעל בית המרזח בתור משכון. השניים היו כבר שיכורים למדי, כאשר נפרדו איש מרעהו וכל אחד פנה לדרכו.
***
למחרת היום, נמסרה הודעה למפקד הגדוד, בו שירת החייל, כי הצאר ניקולאי מתכונן להגיע, כדי לערוך ביקורת ביחידה. כל החיילים, מהמפקד העליון ועד לטירונים, נתקפו פחד גדול. הם ידעו כי הצאר ניקולאי הינו קפדן גדול ומי שנמצא עובר על ההוראות בכהוא זה, אוי לו ואבוי לראשו. כל החיילים, בלי יוצא מן הכלל, החלו להתכונן לקראת הביקורת, כאילו חייהם תלויים בתוצאותיה.
אך יותר מכולם, היה החייל 'שלנו' נרעש ונפחד. הרי הוא מישכן את חרבו בבית המרזח, ובלי חרב אינו יכול להתייצב כלל במסדר הביקורת! מה יעשה עכשיו?! והנה, עלה רעיון במוחו; הוא לקח חתיכת עץ וממנה גילף לעצמו חרב והכניס אותה לנדן, במקומה של החרב האמיתית. בליבו קיוה והתפלל, שהצאר לא יבחין בתרמית.
הגיעה שעת המסדר. הצאר הופיע במדיו המלכותיים, עטור אותות הצטיינות לרוב כשהוא רכוב על סוסו האציל, מלווה בפמליה של קצינים בכירים. הצאר עבר בין שורות החיילים והתייצב הישר מול החייל, עימו נפגש בבית-המרזח. ליבו של החייל כמעט שחדל מלפעום.
אולם הצאר כלל לא פנה אליו, אלא דוקא אל החייל שעמד לידו. הוא אמר לו, שהמדים שהוא לובש אינם מגוהצים. הלה החוויר כסיד, למרות שהיה בטוח, כי במדים שלו אין כל דופי הוא ידע כי עם הצאר אי-אפשר להתווכח, וכי כל דבריו חייבים להתקבל כאמת, שאין עליה עוררין. החייל החל להצטדק באזני הצאר והבטיח, ששוב זה לא יקרה וביקש סליחה ומחילה. אולם הצאר העמיד פנים, כאילו הוא כועס עוד יותר ולפתע פנה אל מיודעינו הקנטוניסט, ופקד עליו: "שלוף את חרבך וכרות את ראשו של החייל העומד לצידך!"
החייל, שבנדנו היתה חרב עשויה מעץ, לא ידע מה לעשות; לא לבצע את פקודת הצאר – הרי זה מוות בטוח, כן לבצע את הפקודה - פירוש הדבר, להרוג אדם חף מפשע. וחוץ מזה, כיצד יהרוג את חברו בחרב העשויה עץ, הוא רק ישלוף את החרב מנדנה ומיד יראו כולם את התרמית והוא עצמו יהיה בצרה גדולה...
המחשבות הללו חלפו במוחו תוך שבריר שניה ופתאום נצנץ רעיון בראשו: "אדוני המלך, ירום הודו - אמר החייל לצאר, "את פקודת הצאר חייב אני למלא ומוכן למלאה מבלי להרהר אחריה. אולם, אם חברי חף מפשע, הרי שיתערב בורא העולם בכבודו ובעצמו לטובת החף מפשע, כי לא נבצר מהשם להפוך את החרב העשויה פלדה לחרב עשויה עץ? באומרו זאת, שלף החייל הקנטוניסט את חרבו וראו זה "פלא", לעיניהם המשתוממות של כל הנוכחים נתגלתה, חרב של עץ בידו!
הצאר התפעל מאוד מחוכמתו של החייל. הוא הרי ידע היטב את סוד הנס שארע לחרב, אך עשה את עצמו כאינו יודע דבר ואמר:
"סולח אני לחבר שלך, ואילו אותך אעלה לדרגת סמל".
***
הצאר ניקולאי לא שכח את החייל החכם. זמן קצר לאחר ביקורו בגדוד העלה אותו לדרגה גבוהה יותר ושיבצו במשמר המלכותי שלו. לא עברו ימים מרובים, עד שהחייל נעשה קרוב למלכות והצאר אהב לשוחח עימו, מיד פעם, ולהתפעל מחריפות שיכלו.
באחד המפגשים ביניהם שוחח עימו הצאר על עניני אמונה, ותוך כדי שיחה שאל את ידידו:
"האם אתה באמת מאמין כה גדול, שתמיד הנך תמיד מדבר על ה'? האם אתה מבקר בכנסיה?
"כן, אני מאמין בה' אלוקי השמים והארץ, בכל ליבי, אולם לכנסיה אינני הולך, אני יהודי...
"מה? אתה יהודי? שאל הצאר בהשתוממות, "ואני חשבתי שאתה נוצרי והעליתי אותך מדרגה לדרגה!"
"כבוד הצאר, ירום הודו, מעולם לא שאל אותי על אמונתנו, הצטדק החייל, "אולם אם אין זה מקומי, אני מוכן לחזור ולשרת את הצאר בתור חייל פשוט".
"לא, לא", השיב הצאר. "אני חוזה בשבילך עתיד טוב יותר. אני מציע לך להתנצר ולהישאר ידידי הטוב, ואז העלה אותך לדרגה גבוהה מאוד. אחרת, לא אסלח לך על שרימית אותי. אולם, אם תקבל את עצתי ותסכים להיטבל לנצרות, אהיה אני והקיסרית הסנדקים שלך בטקס קבלת הנצרות ולא יחסר לך עושר וכבור".
החייל הקנטוניסט היסס רבות. הוא לא ידע מה להשיב על הצעתו של הצאר. אמנם, בגיל צעיר נקרע מהוריו ואינו יודע אפילו אם עודם בחיים. אך יודע הוא כי הינו יהודי וכך רוצה להישאר עד סוף ימיו. אולם הצאר, מצד אחד, שידלו בדברים, הבטיח לו כל טוב, ומאידך - איים עליו באיומים שונים. לאחר לבטים רבים החליט, כי הוא יסכים להיטבל לנצרות, אך יהיה זה רק כהעמדת פנים, בליבו, כך חשב, הוא תמיד יישאר יהודי.
בשעה היעודה יצאו הצאר, רעייתו והחייל היהודי, מלווים בפמליה גדולה לעיר קייב, שם התכונן הבישוף לערוך את טקס הטבילה. הטקס עמד להערך ברוב פאר והדר. אין זה דבר פשוט ומקובל, שהצאר ורעייתו הצארית ישמשו כסנדקים ליהודי שנטבל לנצרות. פירושו של דבר, שהיהודי יצטרף כבן המשפחה המלכותית!
בדרכם, כשישב החייל הקנטוניסטי במרכבה המלכותית, מוקף בבני משפחת הצאר, וחשב על הטקס הקרב, ברגעים אלו התעוררה אצלו הנקודה היהודית. הוא התחרט על הסכמתו והחליט, כי בשום פנים ואופן, הוא לא יסכים לצאת לשמד! הוא יישאר יהודי וימות כיהודי - זוהי החלטתו הנחושה.
ואכן, כאשר עברה הכרכרה בדרכה על גשר, שתחתיו גאו מימי נהר סוערים, קפץ החייל הקנטוניסט מהמרכבה אל תוך מי הנהר הגועשים, כשבאויר הדהדו מילותיו האחרונות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
לנגד עיניהם המשתאות של הצאר ומלוויו נתגלה המחזה הנורא, החייל היהודי טבע במימי הנהר הזועפים, עד אשר נעלם במעמקיו...
הצאר ניקולאי היה המום ונרעש ביותר מהמחזה שהתרחש למול עיניו, ולאחר מחשבה ממושכת ומעמיקה, הגיע למסקנה, כי אם בכל הקנטוניסטים בוערת אמונה עמוקה כזו, הרי שכל תוכניותיו לעקור את היהודים משורש יהדותם ולהפכם לרוסים נאמנים - נחלו כישלון חרוץ...
